חמי, ירמי, יהלי וערן במקלטי קרית שמונה = מלחמת לבנון 2
אתה רגיל להתעורר בשעות כאלה ? שואל יהלי , כן , אני עונה , מאז שיש לי ילדים ...
אנחנו יושבים באוטובוס המכוסה בפרסומת ענק לחברת סלולר – הספונסרית שמאחורי ההתארגנות לנסיעה .
חמי עולה , ירמי עולה , ועידת דור הרוקסן בירכתי האוטובוס .
עוצרים בנתניה ,ליד הבניין המרכזי של החברה . המנכ"ל רוצה להצטלם איתנו , יהלי לא מסכים . לא מצטלמים.
אבל זאת תמימות , במהלך כל הנסיעה צלמים מקצועיים לא מפסיקים לתעד אותנו .
מאוחר יותר ישולב החומר הזה בפרסומות ובחומר למדיה .
חפש ומצא את האינטרס , את אותו אינטרס גלובאלי המניע את גלגל העולם של היום .
אין כאן טעם לדרישה וחקירה , צריך אדם לחיות , אני אומר לעצמי .
לקראת צומת יקנעם משתרר מתח . הנה עברנו את הרי הכרמל המגוננים , אנחנו בטווח האש .
האימונים מתחילים , שולפים מהתיקים שלוש אקוסטיות וכלי הקשה .
מכה אפורה , מישהו שומע אותי , כבר עכשיו , תמונה אימפרסיוניסטית .
יוסי אלפנט מת על חרבו כגיבור גיטרה במועדון הלוגוס . אם להיפגע אז עם הגיטרה ביד.
המטרה שלנו חשובה , מטיבה עם אנשים , שום ציניות לא תגרע מהדבר הזה .
החזרה מסתיימת , בכלל לא שמנו לב לדרך ועכשיו קריית שמונה קרובה , הנה השריפה הראשונה .
הדי התפוצצויות .
האוטובוס נע באיטיות בין הרחובות הנטושים של העיירה , מבעד לחלון מתגלה שיכון עזוב .
יורדים למקלט הראשון .
רעש , בלגאן , לך תשכנע את המאמא המרוקאית להקשיב לשיר החדש שלך .
לא , זה לא הזמן לאתגר אותה , אני אשיר לה את מה שהיא מכירה ורוצה .
אלינור , את יפה כמו מלאך ... כפי שציפיתי שתי השורות הראשונות הספיקו ,
מכאן ועד לסוף השיר היא וחברות שלה מחייכות שרות ורוקדות , ואנחנו מלווים אותן בקצב ותמיכה .
ברגעים האלה מתבררים חוקי המשחק - לא "מלנכוליה אהובתי" , לא "הוא והיא" , לא " כשאת מודדת"
אלא –"רק אני והגלשן שלי ", "נשל הנחש" , "והמוח רץ" " גאולה "...
זה לא משנה לאף אחד מאיתנו , מה שעובד – טוב.
חם ומזיע במקלט אבל כן – שמח יותר לכמה רגעים .
יוצאים וחוזרים לאוטובוס , סחוטים כמו הסתיימה הופעה מלאה .
המקלט השני מדיף ריח חזק של בגדים לא מכובסים , מזרונים ישנים . אנחנו בעצם בתוך חדר שינה של הרבה ילדים ואימהות . הילדים מבולבלים , האימהות עייפות . אנחנו מנגנים .
את ההופעה מלווה מאבק כמעט אלים בין אבות עצבניים לבין מחלקי שקיות השי .
הם רבים על שקיות ממתקים לילדים שלהם .
אנחנו יציבים , ממשיכים לשיר את השירים . נגמר , יוצאים , פתאום בום , עוד נפילה, די רחוקה .
ממהרים לאוטובוס , בדרך למקלט השלישי והאחרון להיום – בקיבוץ מחניים .
כאן זה כמו מגרש בית , במקלט יושבים בני הקיבוץ יחד עם כמה חיילים שנקלעו למקום .
הלהקה כבר מגובשת . אנחנו מייצרים רעש אנרגטי והפעם זה לא זוהר ארגוב ולא להקת דודה , אלא השירים המקוריים שלנו. הקהל מכיר כל תו , שר איתנו , שמח שבאנו , מודה על הבילוי הלא צפוי .
וזהו להיום , נוסעים הביתה . שוב באוטובוס , שותקים , אין צורך לדבר , אנחנו גברים בעבודה של המוסיקה .
מביטים אחד בשני – אף פעם לא הרגשנו שמה שאנחנו עושים כל כך חשוב . למוסיקה היה ערך שלא הכרנו .
והיתה בינינו אחווה וחיוניות . כי בבוקר הזה סילקנו את השכבות וחשפנו את טבע המקצוע שלנו כמוסיקאים ישראליים בזמן מלחמה . ואם יש רוקנ'רול בעברית הרי שזה בדיוק מה שעשינו שם בצפון.
ומצד שני מנקר הקול – אחי , מה אתה מתנפח ? אז נגנת כמה שירים באיזה מקלט , אז מה?
בטח נגנת זוהר ארגוב , למה מי בכלל רוצה לשמוע אותך ואת השירים המעפנים שלך ?
ותגיד את האמת – זה לא באמת התנדבות , נכון ? הם משלמים לך .
אז בעצם באת להתגלח עלינו ועוד אחרי זה ראו אותך בטלויזיה ובעיתון .
עושה לעצמו פרסומת על חשבוננו . למה מי מכיר אותך ? תגיד תודה שמישהו הזמין אותך יא אפס .
אתה גבר אתה ? יא נקבה , נראה אותך לוקח רובה ונכנס ללבנון...