" אולי נאכל צהרים באיזו שבת, " היא אמרה.
אני הוצאתי את התיק שלי מהבגאז\', עניתי לה : " בשמחה , אתם מענינים אותי ."
היא אמרה : " גם אתה מעניין , אבל ... "
לפני זה ישבנו במכונית שלושה, היא נהגה. ראיתי את פנייה המוכרים במראה : עיניה החומות, הגדולות. שיערה הארוך והמתולתל אסוף בסיכה לזנב סוס. בעיניי היא יפה יותר מכל אישה שאי פעם ראיתי.
לידה ישב חבר שלה. שיערו מסורק לאחור והבעת ניצחון על פניו.
סוף סוף הצלחתי לדבר איתה, אחרי כל המבטים שנעצתי בה בבית הקפה.
ידעתי שהם בני זוג. באותו הבוקר, בקפה, הוא ישב לבד, לא רחוק ממני. אחרי היסוסים ניגשתי אליו ופתחתי בשיחה. הוא היה ידידותי כלפיי ונראה כמעוניין לדבר איתי . שוחחנו שיחה שחלק משמעותי ממנה מתרחש מתחת לפני השטח. אחרי כשעה הוא הציע לי טרמפ הביתה. להפתעתי היא הצטרפה לנסיעה, כשראתה אותי חייכה.
כשחזרתי הביתה הייתי נרגש. עכשיו, משהכרתי אותה אולי אצליח להתקרב.
מאוחר יותר באותו הערב הטלפון צלצל, הוא היה על הקו : " אתה פנוי בשבת ? ". " כן, " עניתי." "אנחנו מכינים ארוחה ואתה מוזמן להצטרף. אתה יכול לבוא לבד או עם בת זוג. הכתובת היא רחוב אחווה מספר עשר, תגיע בסביבות ארבע."
הלכתי ברחובות נווה צדק. ביתם היה צבוע כתום ומופרד מהרחוב בחומת אבן.
היא פתחה לי, חייכה חיוך דק והזמינה אותי להיכנס. הוא ישב לשולחן וקרא את עיתוני סוף השבוע.
דיברנו קצת עד שהיא נכנסה נושאת מגש ועליו שלוש צלחות מרק מהביל. המרק היה מצוין. כשסיימתי לאכול החמאתי לה, זה נעם לה.
עם המנה העיקרית נטתה השיחה אל מצב הרוק הישראלי , האמנות הפלאסטית ותרבות שינקין .
הוא בילה כמה שנים באירופה ונטה לזלזל בכל דבר ישראלי ואני הגנתי על שתיל הקקטוס הצעיר שנקרא - תרבות ישראלית.
במשך הארוחה הגנבתי מבטים זהירים לעברה, עד שנפגשו מבטינו.
היא השפילה את עיניה במבוכה. הוא הבחין בזה וכמו אומר – מה איתי ? ביקש תוספת למנה האחרונה.
אחרי הארוחה עברנו לסלון. שניהם התיישבו על ספה לבנה ואני על כורסא לצידם.
היא פנתה אלי : " חבל שלא ידענו שאתה בא לבד. חשבנו שתבוא עם בת זוג. אחת המלצריות מבית הקפה מתעניינת בך, לתת לה את הטלפון שלך ? "
"עדיף שלא, אני בהפסקה מיחסים עכשיו, מעדיף להיות לבד כרגע. "
" אני מכיר את הרגשת השובע הזו, " הוא אמר וחיבק אותה.
אחרי כוסית יין נוספת קמתי ללכת. שניהם ליוו אותי לדלת.
יצאתי לרחוב אחווה, הערב החל לרדת. הפגישה איתם עוררה בי רגשות מנוגדים. מצד אחד-
הרתקות המבט שלה אלי ומנגד- הבעת השובע שלו.

אחרי כמה ימים, כשטיילתי בגן הנמצא ברחוב בלפור, שמעתי קול נשי קורא בשמי מאחוריי.
זו היתה היא, משתמשת בדרך קיצור לכיוון בית הקפה. התישבנו על שני צידי נדנדה, קרובים קרבה כמעט אינטימית. אמרתי לה שהם נראים זוג מוצלח והיא סיפרה שזו מערכת יחסים משמעותית שניה בחייה. היה לה גבר לפניו אך זה נפטר ממחלה קשה ואחרי שסעדה אותו לכל אורך תקופת הגסיסה החליטה שלא יהיה אחר תחתיו ואכן חייתה לבד עד שפגשה את בן זוגה הנוכחי, מיד לכששב משהותו באירופה.
" ומה איתך ? " שאלה.
שתקתי למשך דקות ארוכות. בתוכי התחולל מאבק בין קול שאמר : הנה ההזדמנות שלך. תספר לה ותשחרר את הלחץ הזה. קול אחר אמר – אם תספר אז תשכח מלראות אותה ולדבר איתה. היא שלו ואין לך שום סיכוי.
" ריק, ריק, בפנים אני ריק. אולי זה בגלל העבודה שלי. אני כותב אבל לא מסוגל לכתוב כשאישה נמצאת לי בבית. "
פניה הביעו ספק ואכזבה. היא אמרה : " אולי בכל זאת אתן את הטלפון שלך לזו שמתעניינת בך ? לא טוב היות האדם לבדו, אתה יודע."
" למה את כל כך מתאמצת להפגיש בינה לביני ? "
היא קמה מהנדנדה, התרחקה קצת ואמרה : " רק רציתי שיהיה לך טוב. אתה נראה בודד ויש צורך לחבק אותך. "
" את יודעת מה, בסדר. "
" מה בסדר ? "
" תחבקי אותי. "
היא חיבקה .
אני קצת נמוך ממנה. טמנתי ראשי בצווארה. הרחתי את הריח העדין העולה ממנה, שדייה הקטנים נלחצו בין כתפיי. הרגשתי כמו ילד, שלאחר זמן רב של השתדלות וציפייה, זוכה לחיבוק מחונן מאימו.
אחרי כמה שניות מתוקות היא הרפתה מהחיבוק ואמרה : " טוב , אז אני נותנת לה את הטלפון
שלך."
" אבל אותך אני אוהב. אותך אני רוצה. איך את לא מבינה את זה ? הרי זה כבר שנה אני יושב בבית הקפה בכל בוקר ומחכה שתגיעי. את לא מסוגלת לתאר לעצמך כמה אני רוצה אותך. "
היא הסתכלה לארץ ושתקה. פתאום אמרה : " אבל אתה לא מכיר אותי בכלל."
הבחנתי בהיסוס שבקולה וניסיתי להרחיב את הסדק : " הוא אף פעם לא יהיה מסוגל לאהוב אותך כמו שאני אוהב. "
" מה אתה יודע עליו, למה אתה מערב אותו ? " היא ענתה בתקיפות.
"אני לא יודע עליו כלום ולא רוצה לדעת. רק יודע שאני מלא באהבה אלייך ועסוק בזה יומם ולילה."
ניסיתי לשוב ולחבקה .
היא התחמקה מהחיבוק שלי ואמרה : " אל תקפוץ ואל תשתולל, תן לי קצת אוויר."
חזרנו לשבת על הנדנדה כשאני מביט בה והיא מתלבטת. לקחתי את ידה בידי וזה היה האות לפריצת הסכר. נישקנו, ליקקנו, נשכנו, בכינו. נותרנו כשפנינו רטובים וקרירים ברוח.

בבוקר חורפי שטוף שמש יצאתי לטיול. התחלתי בישיבה בחוף טרומפלדור.
שוברי הגלים היו מכוסים בשחפים ועין לא מקומית היתה עלולה לטעות ולחשוב שצבעם לבן.
על החוף השתזפו נשים בבגדי ים זו הפעם הראשונה בעונה זו. התקדמתי דרומה לכיוון יפו.
כשעברתי את מבנה הבטון המפריד בין חוף ירושלים לחוף גאולה ראיתי ברכי אדם השעון בגבו אל חומת הטיילת . מכנסיו היו מופשלים, אברו זקוף, והוא מאונן.
חשבתי שאולי אני מסונוור מהשמש אבל כשהתקרבתי לא השתנה המראה.
מיהרתי הלאה וחשבתי על הפנים השונות של העיר תל אביב –לובן השחפים, הנשים היפות והרוח הנעימה. מול האדם המאונן בפרהסיה.
חשבתי עליי. על זה שאני כותב ומפרסם סיפורים שחלקם אינטימי וביוגרפי . אז מה ההבדל בינו לביני ? ההבדל הוא שלו יש את הדחף לעשות את המעשה עצמו ואני ? אני עושה זאת רק בדמיון.
בדיוק כמו בסיפור הזה שנכתב עכשיו. במקום לנסות להתקרב אליה ואולי לחבקה במציאות,
אני מזכה את עצמי בחיבוק שבכתב .
עליתי לכיוון ביתי דרך רחוב גאולה. היה נדמה לי שאני רואה את דמותה במעלה הרחוב.
שוב חשבתי שזה דמיוני המתעתע אבל לא. זו היתה היא, יורדת לכיוון הים בחברת אישה נוספת.
כשעברנו אחד ליד השניה לא החלפנו מילה . הרי אנחנו לא מכירים בכלל . אזרתי אומץ ואמרתי :
" שלום. " היא חייכה את חיוכה הדק והשיבה " שלום. " ושנינו המשכנו ללכת לכיוון מנוגד .