לירון
הולך לצד הכביש הראשי. משמאל עצי האקליפטוס של קרית חשמל, מימין המכוניות השועטות.
בבוקר ירד הגשם הראשון והחדר היה אפלולי. אמא הדליקה אור בתוך אהיל ברזל כתום ואמרה : היום אבא יקח אותך לבית הספר והביתה תחזור באוטובוס.
יושב בכיתה, המורה כותב מספרים על הלוח ואני מביט בספסל הראשון, שם יושבת לירון.
רואה אותה מאחור – שיערה השחור, עורה הלבן חשוף עד לצווארון חולצת התכלת.
מדמיין אותה ואותי, איך אנחנו נותנים ידיים, רצים. פנייה מחייכות אלי והיא נושקת בלחיי.
אבל היא אף פעם לא דיברה איתי ואני יודע שהיא אוהבת את דני דישבק. אתמול הוא אפילו נתן לה נשיקה באמצע השיעור והיא צחקה.
בסוף כל יום באה סבתא שלה לקחת אותה הביתה באוטובוס. היום אשב בתחנה ממול ואראה אותן.
והנה הצלצול של סוף השיעור האחרון, הסבתא נכנסת לכיתה והן נותנות ידיים.
אני סוגר את התיק והולך אחריהן. ליד המרכז המסחרי לירון שמה לב שאני הולך מאחור, אומרת לי : " מה, גם אתה באוטובוס ? אז אולי תבוא איתנו ..."
זיעה מתחת למכנסי הפלנל, היא ממש דיברה אלי ! משהו בי יודע שהן נוסעות לכיוון ההפוך אבל משתיק את הספק ועונה : " כן, בגלל הגשם היום גם אני נוסע הביתה באוטובוס. "
יושבים בתחנה ומחכים. אני ליד לירון והסבתא מהצד השני שואלת : " איך היה בכיתה ? "
לירון מחייכת ועונה : "כל היום הסתכלתי בחלון כי ירד גשם. "
אוטובוס כחול עוצר ואנחנו עולים.
אני נמוך וקטן וכל הילדים בכיתה קוראים לי עיזה, כי הם אומרים שהפנים שלי דומות לעז.
מציץ בה בגניבה, גם היא בטח צוחקת עלי עם החברות שלה.
האוטובוס מאט, הסבתא קמה ושואלת : " ילד, אתה יודע איך להגיע הביתה ? "
"כן, " אני עונה, אבל ספק שמנקר הולך ומתגבר ושוב נדחק.
לירון אומרת להתראות והן יורדות בדלת האחורית.
עכשיו הוא יסתובב וייסע לרחוב הגפן, לתחנה שלי, אבל לא.
בצריף קרית חשמל מסתובב הנהג ומכריז : " עולה להדר הכרמל. "
אני יושב, שותק ולא מבין.
" ילד, אתה לחיפה ? " הוא שואל אותי.
" לא, אני לא לחיפה, אני לרחוב הגפן בקרית ביאליק. "
" אז טעית באוטובוס חביבי, קח את האוטו בצד השני. "
אני יורד מבולבל אל מקום לא מוכר. האוטובוס ממול עומד ריק וממילא לא נשאר לי כסף.
הולך לצד הכביש, יוצא למסע ארוך בצעדים קטנים.